נפוליאון עלה לשלטון בהפיכת 18 בברימר לאחר קריירה מזהירה כאיש צבא. פעולותיו הראשונות היו ביסוס מערכות השלטון הפנימיות בצרפת והרגעת המדינה לאחר התקופה הסוערת של המהפכה הצרפתית. לאחר מכן יצא למסע כיבושים בכל אירופה וכונן את "הקיסרות הראשונה" בראשותו. לאחר שאיבד את צבאו בעת הנסיגה בחורף הרוסי הקשה, נפל נפוליאון בשבי והוגלה לאי אלבה. הוא הצליח לברוח מהאי, לשלוט שוב בצרפת למשך תקופה קצרה שמכונה "מאה הימים" עד שהובס בקרב ווטרלו ונשלח לגלות באי סנט הלנה שם מת והוא עוד לא בן 52.
נפוליאון נולד ב-15 באוגוסט 1769 למשפחת בונפרטה, משפחה ממוצעת ממוצא איטלקי, בעיר אז'קסיו (Ajaccio, מוכרת גם כ"אייצ'ו"), בירת קורסיקה, שנה לאחר שהאי עבר לשליטה צרפתית. אביו, קרלו בואונפרטה, דאג לחינוך בנו בצרפת כבר מגיל תשע.
בזמן המהפכה הצרפתית היה נפוליאון בן 20, ונעשה לקצין בצבא הצרפתי. הוא נלחם בצבאות בריטניה הגדולה וספרד, בתומכי המלוכה ובלאומנים שונים (גם במולדתו קורסיקה). בשנים שלאחר המהפכה הצרפתית סבלה צרפת מחוסר יציבות פוליטית, הן מבית והן מחוץ. מדינות שונות ניסו לפלוש לשטחה במטרה לדכא את המהפכה, ואילו בצרפת עצמה התרחשו קרבות בין תומכי המלוכה למהפכנים. גם בקורסיקה התנהלה באותה תקופה מלחמת אזרחים, ומשפחתו של נפוליאון גורשה משם על ידי הלאומנים הקורסיקאים בראשותו של פסקל פאולי. כקצין בצבא הצרפתי התבלט נפוליאון כאסטרטג צבאי מחונן, וניהל כמה קרבות (כמו המצור על טולון[1]) שבהם זכו כוחותיו לניצחון מוחלט. ב-1793, בהיותו בן 24 בלבד, הועלה לדרגת מפקד חטיבה (Général de brigade). בהמשך פיקד נפוליאון על גייסות צרפת שנלחמו בצבא האוסטרי על אדמת איטליה. הצלחתו הייתה גדולה עד כדי-כך שהצליח להגיע לפרברי וינה.
לנפוליאון היו מגוון משפטים יפים כגון:
"בלתי אפשרי הוא מונח הנמצא רק במילון של כסילים."
"אני לא יכול לציית יותר; טעמתי פיקוד ואני לא יכול לוותר על זה."
לעוד פתגמים וציטוטים חכמים מאת נפוליאון בונפרטה ניתן להיכנס לאתר שבסוף ההודעה.
ב-1798 הטילה הממשלה הצרפתית הנבחרת על נפוליאון לכבוש את מצרים מידי הבריטים (לפי סברה אחת, משימה זו הוטלה עליו כדי להרחיקו מפריז לאחר התגברות הפופולריות שלו בציבור). המטרה העיקרית של המסע הייתה לנתק את בריטניה, אויבתה המושבעת של המהפכה הצרפתית, מהודו, תוך פגיעה בממלוכים, בני בריתם.
נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי האדמירל הבריטי הורציו נלסון בקרב אבוקיר. נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים התיכון בכיוון ארץ ישראל. הוא כבש את כל ערי-החוף של אותה תקופה: אל עריש, עזה ויפו, שם טבחו חייליו 2,000 שבויים טורקיים. לאחר-מכן התקדם צבאו צפונה, כבש את חיפה ועמק יזרעאל וצר על עכו.
נפוליאון צר על עכו כחודשיים, אולם העיר, בשליטתו של אחמד אל ג'זאר, הייתה מבוצרת היטב והתגוננה בעזרת צבא טורקי שהגיע מסוריה ובסיוע כוחות בריטים תחת פיקודו של האדמירל סידני סמית. יש האומרים כי הודעתו של נפוליאון במהלך המלחמה לפיה אם תצלח דרכו והארץ תכבש על-ידו, תוחזר הארץ לידי היהודים, נועדה לכבוש את לבו של חיים פרחי, יועצו ואיש סודו של אל-ג'זאר. בסופו של דבר לא הצליח נפוליאון לכבוש את עכו, וצבאו נסוג חזרה למצרים. בעיתון ישן גילה נפוליאון על הפסד איטליה לכוחות אוסטריים ורוסיים ועל התוהו ובוהו הכולל השורר במדינה. הוא אסף סביבו כ-500 אנשים והפליג בספינה מהירה לצרפת. עיקר הצבא נשאר במצרים תחת הנהגתו של קלבר.
התקופה בה שהה נפוליאון במצרים הייתה בעלת חשיבות תרבותית נוסף על חשיבותה הצבאית: נפוליאון עצמו, וחוקרים שהגיעו עמו, תרו את מצרים בחיפוש אחר עתיקות. בתקופה זו החל המחקר על התרבות המצרית העתיקה, נתגלו קברים ומומיות של מלכיה, והתגלתה אבן רוזטה (בעזרתה פוענח מאוחר יותר הכתב המצרי העתיק "כתב חרטומים" על ידי ז'אן פרנסואה שמפוליון). בנוסף, חיל ההנדסה של נפוליאון מיפה את האזור ויצר מפה מפורטת (מפת ז'אקוטן) שהייתה בשימוש לאורך כל המאה ה-19 עד למיפוי הארץ על ידי הבריטים.
